<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית ראשון שער חמישי</h1>
<h2>דף פג:</h2>
כיצד מצוות כיסוי, נותן עפר למטה ועפר למעלה. דגרסינן בפרק כיסוי הדם אמר ר' זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר, עפר לא נאמר אלא בעפר, מלמד שצריך שיתן עפר למעלה ועפר למטה. שחט ולא נתן עפר למטה, גוררו ומכסו בעפר, דתנן (פ"ז, ב') דם הניתז ושעל גבי הסכין חייב לכסות, וקא פריש בשמעתא קמייתא דפרק כיסוי הדם (פ"ג, ב') דגריר ליה ומכסי ליה. ואם שחט ונבלע הדם בקרקע, אם רישומו ניכר חייב לכסות. דתניא (פ"ז, א') השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות. אמר ר' זירא והוא שרישומו ניכר. מי שאין לו עפר לכסות בו, אסור לשחוט. דתנן (פ"ג, ב') כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו. וגרסינן בפרק השוחט (ל', ב') רבא בדיק גירי לרבי יואה בר תחליפא ושחטי עופא בהדי דפרח, ואקשינן והיכי עביד הכי, והא בעי לכסוייה לדמיה, וכי תימא דמכסי לה, והאמר ר' זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, ופריק דמזמנין עפר דכולא פתקא. והכי נמי משמע בפרק קמא דיום טוב (ב', א') בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל. השוחט ולא יצא ממנו דם מותר באכילה, דתנן בפרק השוחט (ל"ג, א') השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם, כשירין ונאכלין בידים מסואבות. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער חמישי]. בשער החמשי בכסוי הדם, כתב שחט ולא נתן עפר למטה גורר ומכסהו, דתנן דם שעל הסכין חייב לכסות ופרישנא בשמעתא קמיתא דכסוי הדם דגריר ליה ומכסי ליה. ע"כ. ואינו נכון, שלא נאמרו דברים אלא בדם שעל הסכין דלא סגיא ליה בלא גרירה, דלא חשיב כסוי בעודו בסכין משום דסופו לינטל משם, אבל בדם הניתז לא בעי גרירה. וליכא למיתי עלה מדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וראוי לבילה הוה כשניתז, ובדיעבד חשיב כל היכא דבעי גרירה. תדע דתניא ר' יונתן אומר שחט בהמה ואחר כך שחט חיה, כלומר ואפילו לאחר שקרש דם בהמה, חייב לכסות, ואע"ג דליכא עפר למטה, אלא כיון דהוה ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ראשון שער חמישי]. בשער החמשי בכסוי הדם. כתב שם שחט ולא נתן עפר למטה כו', ואינו נכון וכו' עד אין בילה מעכבת בו. אמר הכותב הני דידיה לאו דיממא אינון, דכמה שגגות יש כאן, חדא דמדקא מערב ותני הניתז ושעל גבי הסכין, משמע דחייב לכסות זה כזה, ועוד דמנא להו לבעלי הגמ' דהא דקתני חייב לכסות, דחייב לגרור ולכסות קאמר, דילמא במקומו מכסה ליה. אלא על כרחין מדקתני חייב לכסות משמע להו דחייב בכסוי הראוי קאמר, וכל היכא דאפשר לכסויי בעפר למטה ועפר למעלה, ואפילו לגרור ולכסויי, מיחייב. וא"כ אף בשניתז כן. ועוד דמדקאמר בדם קדשים ולגרריה ולכסייה, מי לא תנן דם הניתז ושעל גבי הסכין חייב לכסות, בודאי משמע דמדם הניתז הוא עיקר דבריו, דהוי דומיא דדם שעל גבי קרקע המזבח. ועוד דאם איתא דכל הראוי לבילה בשעה שניתז אין בילה מעכבת בו, אף הוא לא יהא חייב לעולם ליתן עפר לא למעלה ולא למטה כדר' זירא, דהא בשעה שהדם שותת ראוי הוא ליתן עפר למעלה ולמטה. ומאן דמתקן כוליה פיתקא, למה ליה. ומאי דקא טעי בדר' יונתן, התם הכי קאמר בקדשים אע"ג דלא אפשר למיתן עפר למטה, (ליתו) [ליתן] מיהא עפר למעלה, דהא בדר' יונתן אע"ג דלא אפשר למטה חייב לכסות למעלה. ופריק דר' יונתן שאני, דאע"ג דעבר ושחט ואי אפשר ליתן עפר למטה, מ"מ דם הראוי לכסות כדינו היה, ואע"ג דאי אפשר לו עכשיו ליתן למטה, כיון דראוי לבילה היה אין בילה מעכבת בו, ולומר דדם כזה אינו ראוי לכסות כל מה דאפשר, יצא דם קדשים שבשעת שחיטה אי אפשר לומר בלמטה, ולא זהו שחייבה התורה לכסות כיון דאי אפשר לומר לעולם להיותו בתורת כסוי גמור. ולפיכך חזר והקשה אף זה ראוי לכך, דהא אפשר לגרור ולכסות, שאף בעלמא מחייב בכך, דהיינו דם הניתז ושעל הסכין. ואלו דברים פשוטים הם, ותמיה אני אם יש בהם מקום טעות אפילו לבר בי רב דחד יומא. ומה שהוסיף מדעתו בר' יונתן דאמר שחט בהמה ואח"כ חיה חייב, לומר לאחר שנקרש דם הבהמה, איהו חלים ואיהו מפשר, ואינו, שאילו נקרש דם הבהמה כדי שיוכל לגרור מעליו דם החיה, גורר ונותן עפר למטה ועפר למעלה. וכן משמע גם מלשון בעל המאור ז"ל הילכך הלכה כרבנן דאמרי כל דמו חייב לכסות ואפילו דם הניתז ושעל הסכין וגריר ליה ומכסה ליה. ע"כ. אלמא אתרוויהו אמר דמגריר, שאילו שעל הסכין לבד, היה לו לפרש ולא לסתום, שכן דרך כל מי שבא לפסוק. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית ראשון שער חמישי]. עוד כתב השוחט ולא יצא ממנו דם מותר באכילה דתנן וכו'. והיה לו לכתוב דאסור לאכלן כשהן שלמים, בין בקדרה בין בצלי, אלא אם כן חותך א' ומנתחן אבר אבר. ושמא סמך לו במה שכתב בזה בענין ורידין. ואעפ"י כן לא היה לו לסתמה בזה בלא שום רמז. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ראשון שער חמישי]. עוד שם כתב המחבר השוחט ולא יצא ממנו דם מותר באכילה דתנן וכו', והיה לו לכתוב דאסורין באכילה וכו' בלא שום רמז. אמר הכותב באמת לכשתמצא לומר דאף זו צריכה נתוח אברים, כאותה שאמרו בשלא שחט את הורידין, די במה שכתוב בחבור דרך ארוכה בענין ורידין. אלא שקרוב הדבר לומר שבזו אין צריך לחתוך אבר אבר, דבמתניתין סתמא אמרו השוחט ולא יצא מהן דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות, ולא אמרו לא במשנתנו ולא במה שנתפרש עליה בגמרא שיהא צריך חתיכה, אלמא בכל ענין מותר. ועוד שהרי שנינו ונאכלין בידים מסואבות, כלומר מפני שלא הוכשרו בדם, ואם נאכלין בחתיכת אבר אבר קאמר, ובלא הדחה ומליחה חתיכתן מאי מהניא, דדם כיון דנקרש לא יצא מחמת החתיכה לבד אלא א"כ מדיח ומולח ומדיח, וא"כ עכשיו הוכשרו במים. ומכח קושיא זו היה אומר רבינו יצחק בר אברהם דאין הבשר צריך הדחה ואפילו בבישול, אלא במליחה לבד סגי. וליתא, דהא במתניתא תנא (קי"ג, א') מדיח ומולח ומדיח. ובתוספות העמידוה באוכל בצלי, ולפי דבריהם נצטרך לומר דבצלי אין צריך לא הדחה ולא מליחה, אבל לפי מה שסובר [הראב"ד] דאפילו בצלי צריך קצת מליחה, וכדגרסינן במנחות (כ"א, א') מולחו והופכו ומולחו וכן לצלי, אפילו בצלי לא משכחת לה, דכל שצריך מליחה צריך הדחה תחילה, או דחלליה בי טבחא. אלא דאוכלן באומצא שאין צריך כלום קאמר, ולא באה במשנתנו אלא לאשמועינן דאע"ג דלא יצא מהן דם ואינו יכול לכסות את הדם אפילו הכי מותרין, דכיסוי בדיעבד אינו מעכב. ואי נמי משום דיוקא דדוקא בחולין, מדקתני אבל בקדשים אין נאכלים בידים מסואבות, משום דחבת הקדש מכשירתן. ואי נמי לאשמועינן דאע"ג דלא יצא מהם דם מותר, דדם האברים שלא פירש מותר. ולפי דעת התוס' שאמרו שאוכלן צלי, י"ל דאוכלהו כלו כאחד, דהפרש יש בין שוחט ולא יצא מהם דם לשוחט ולא חתך את הורידין, דהתם הדם פורש לצאת, וכיון שלא חתך את הורידין בעוד שהדם חם אינו נפלט לחוץ, דהוה ליה כדם האברים שפירש, ואף על פי שלא פירש בחוץ ממש, כל שפירש בפנים ממקום למקום דם שפירש קרינן ליה, דגרסינן פרק כל הבשר (קי"ג, א') איבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הרבים משום דמבליע דם באברים, הא לדידיה אי בעי למיכל באומצא שפיר דמי, או דילמא כיון דמבליע דם באברים לדידיה נמי אסור למיכל באומצא, אבל כאן ששחט סימנין וורידין ולא יצא מהן דם, נראה שלא פירש ממקומו כלל ואין הדם צלול, שאילו פירש דרך סימנין ודרך ורידין היה יוצא, ולפיכך נאכלין באומצא בידים מסואבות, ואי נמי צולה אותן כלן כאחת בלא הדחה ומליחה.
<h2>דף פד:</h2>
השוחט לחולה בשבת, אע"פ ששחט ברשות, ואפילו יש לו דקר נעוץ, לא יכסה. אלא שוחט וממתין לערב, אם רישומו ניכר חייב לכסות. דגרסינן התם בפרק כיסוי הדם דרש רב עינא אפיתחא דבי ריש גלותא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות. אמר להו רבא לית דחש ליה, לישמטוה לאימוריה. וקיימא לן כרבא. וההיא בדקר נעוץ היא, ומשום הכי הוה סבירא ליה לרב עינא דכיון דשוחט ברשות חייב לכסות, דהוה ליה כשוחט ביום טוב שחופר בדקר ומכסה, דאילו בשאין דקר נעוץ בכי הא לא הוה אמר רב עינא דמכסי [דהוה ליה שבת עשה ולא תעשה, וחיוב סקילה נמי איכא, ולא אתי עשה דכיסוי] ודחי ליה. ואפילו הכי קאמר רבא דליתיה, מדתניא בברייתא (שם פ"ד, ב') דכסוי אין ודאה דוחה שבת, והיכי דמי, כגון דשוחט לחולה. וקיימא לן כרבא. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער חמישי]. עוד כתב השוחט לחולה בשבת, אעפ"י ששחט ברשות ויש לו דקר נעוץ, לא יכסה וכו'. ואיני מבין דבריו, אם רצה לומר שאין לו לכסות כלל, ואפילו בעפר מוכן לכל צרכיו, משום היכירא שיום זה אסור לשחוט. וזה כדעת מקצת גדולי המחברים ז"ל. והוא שלא כדעתי, דודאי מסתבר לי דבעפר מוכן גמור מותר לו לכסות. וכן בכוי. וכן כתבתי ביום טוב בס"ד. או אם רוצה לומר בדקר נעוץ דוקא, דאיכא קצת איסורא משום גומא, ובהא אסור לו לכסות בשוחט בשבת, וכן בכוי ביום טוב, הא שוחט חיה ביום טוב מותר בדקר נעוץ. אבל בעפר מוכן גמור, בין בזה ובין בזה, לעולם מותר. וכן דעתי. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ראשון שער חמישי]. עוד שם כתב השוחט לחולה בשבת אעפ"י ששחט ברשות אפילו יש לו דקר נעוץ לא יכסה, ואיני מבין דבריו, אם רוצה לומר שאין לו לכסות כלל וכו', ודאי מסתבר לי דבעפר מוכן גמור מותר לכסות, וכן בכוי. אמר הכותב הרבה הועילנו בשהודיענו שכן הוא דעתו, והיה לו לגלות ראיותיו על זה, דאם לא למה נסמוך על דעתו, ודעת בעלי התוספות גדולי המחברים שאמרו בהפך. אבל אני אדון שלא כדעתו, שאין מכסין כלל, ואפילו באפר כירה, ואפילו הכניס קופת עפר לעשות בו צרכיו, כדעת הראשונים וכדברי המכריעים לפני חכמים. דגרסינן בפרק כסוי הדם דרש רב עינא אפתחא דריש גלותא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות, אמר להו רבא לית דחש ליה, לשמטוה לאמוריה, דתנן ר' יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו, מקל וחומר ומה מילה שודאה דוחה את השבת, ספקה אינה דוחה יום טוב, כסוי שודאו אינו דוחה את השבת, אינו דין שספקו אינו דוחה יום טוב. וכוי אפילו בדקר נעוץ ואפר כירה ועפר מוכן קאמר שאין מכסין את דמו, דאי לא הכין, אפילו חיה ועוף אין מכסין, ועוד דהכין איתה פ"ק דמסכת ביצה. ומינה דבשבת אפילו ודאי, דהיינו שוחט לחולה בשבת, אין מכסין את דמו. ולא תימא דקופת עפר דרב יהודה עדיפא מדקר נעוץ ואפר כירה, חדא דהתם מילתא פסיקתא קתני דודאו אינו דוחה שבת, ועוד דא"כ אמאי קאמר רבא סתם לית דחש ליה, ואמאי שמטוה לאמוריה, דילמא בשיש לו עפר מוכן דקופתו של רב יהודה קאמר, ואפילו תמצא לומר משום דרב עינא סתמא קאמר, דמשמע אפילו בדקר נעוץ ואפר כירה, כדרך שמכסין בי"ט, מכל מקום רבא דאמר לשמטוה לאמוריה, לא לשתמיט דלימא וה"מ בשאין לו עפר מוכן אבל היה לו עפר מוכן חייב לכסות כדרב יהודה, אלא ודאי שמע מינה דמילתא פסיקתא תניא דודאו אינו דוחה את השבת, דמאי דאצטריכינן עבדינן, דהיינו שחיטה משום פקוח נפש, הא מידי אחריני לא, משום גזרת הרואין, שמא יבאו לכסות אפילו בדקר נעוץ ואפר כירה. ועוד תדע שאפר כירה וקופת עפר חד דינא אית להו, וכוי (אין) [שאין] מכסין את דמו, אפילו בעפר קופה אין מכסין, כדמוכח פרק קמא דביצה דאתי לאקשויי עליה דרב יהודה מדתנן כוי אין מכסין את דמו, ואם איתא לכסייה כדרב יהודה, ופרקינן דלית ליה, ואקשינן תו ולכסייה בדקר נעוץ ואפר כירה, ופרקינן דלית ליה, ודחינן להאי פירוקא מסיפא דמתני' דקתני ואם שחטו אין מכסין את דמו, (אלא) [אלמא] דאית ליה, ואסקה רבא אפילו בדאית ליה, אלא שדקר נעוץ מוכן לודאי ואין מוכן לספק. וה"ה לאפר כירה ולקופת רב יהודה, דאי לא אכתי תקשי לן לכסייה באפר כירה ובקופת עפר. וכן פירש שם רש"י ז"ל. ומ"מ יש לי מקום דקדוק במתני' דכוי, דקתני כסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שספקו אינו דוחה י"ט, קא כייל ותני דכל שודאו אינו דוחה שבת ספקו אינו דוחה י"ט, ומינה כל שספקו מכסין בי"ט ודאו מכסין בשבת, דאי לא מאי ק"ו, הרי מצינו שאפילו במקום שאין ודאו מכסין בשבת מכסין ספקו בי"ט, וכיון שכן (הכי) [הרי] אפילו לרבא דשמטיה לאמוריה דרב עינא מכסין את דמו בעפר שהכינו לו, או אפילו הכניסו לכסות בו צואה, חדא דאיהו קא מפרש טעמא דכוי אין מכסין את דמו בדקר נעוץ, מפני שדקר נעוץ מוכן לודאי ואינו מוכן לספק, אלמא טעמא דסתמא אינו מוכן לספק, הא בעפר שהכינו מכסין. ועוד דבהדיא אמר רבא (ביצה שם) הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור, דם צפור אסור לכסות בו צואה, ודייקינן מינה התם בפ"א של מסכת ביצה דאית ליה לרבא דכוי הרי הוא כצואה, אלמא אפילו לרבא כוי מכסין את דמו בדאית ליה עפר שהכניס לכסות בו דם כוי, ואפילו בשהכניסו לכסות בו (דם) צואה, שזה וזה ספק, והרי הכינו אפילו לספקות. וכין שכן אף אנו נאמר דודאו מכסין בשבת בכענין זה שהכניס עפר לכסות בו צואה, ואי נמי באפר כירה ובשיש לו חולה שחלה מערב שבת שדעתו לשחוט לו בשבת, שהרי הכל מוכן לו מע"ש, וכדאמרינן (חולין ט"ו, ב') השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, ואוקימנא בפ"ק דחולין בחולה שחלה מבעוד יום. ואם נפשך לומר אם כן מפני מה שמטיה רבא לאמוריה דרב עינא, יש לנו לומר משום דרב עינא אמרה סתם, ומשמע לכל חולה קאמר ואפילו חלה בו ביום ולא היה דעתו לשחוט לו למחר. וא"ת א"כ לדידן דקיימא לן כרמי בריה דרב ייבא דאמר כוי היינו טעמא דלא מכסי ליה גזרה משום התרת חלבו, א"כ מן הדין היה לכסות את דמו, ומשום גזרה בלבד הוא דאין מכסין ולא משום איסור דחוי, אם כן ודאו בשבת למה אין מכסין. יש לי לומר דרמי מוסיף הוא על דברי רבא, ותרתי אית ליה, דאילו בדקר נעוץ ואפר כירה ועפר סתם אין מכסין את דמו משום דדעתו בהן על הודאי ואין דעתו על הספק וכדרבא, ועוד דאפילו הכניס עפר לכסות בו צואה או לכסות בו את הכוי, אפילו הכי אין מכסין גזרה משום התרת חלבו. ומכלל (דבריו) [דברינו] שוחט בשבת לחולה שחלה מבעוד יום ודעתו לשחוט בשבת, חייב לכסות באפר כירה שהוסק מע"ש. ומ"מ לא ראינו לאחד מרבותינו נוחי נפש ולא שמענו מהם שאמרו כן, ולא ראינו אחד שנהג כן. ואמרו בירושלמי (מע"ש פ"ד סוף ה"ב) כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה, צא וראה מה צבור נוהג בה ונהוג כן. ועוד שיש לנו לומר כלך לדרך אחרת, דבמתניתין קא פסיק ותני שאין ודאו דוחה שבת ואין ספקו דוחה י"ט, ואפילו אם תמצי לומר דלרמי לולי גזרת התרת חלבו היינו מכסין את דמו, מ"מ במתני' קא כייל ותני שאין ודאו דוחה שבת ואין ספקו דוחה י"ט, ואעפ"י שאין כאן דחיה כלל שיש לו עפר מוכן, מ"מ לגזירת הרואין דחיה היא. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן בא ונקשה לנהרבלאי דאמרי התם בפ"ק דביצה אפילו הכניס עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה, לומר דדעתו אף לספק, אם כן תקשי להו מתני' דר' יוסי קא דריש ק"ו ואין מכסין, ולפי דבריהם מכסין, אלא על כרחנו נהרבלאי אית להו גזרת חלבו, ולא איסור טילטול אפר וגומא וכתישה, ואפילו הכי קתני במתני' ק"ו, דממה נפשך אין מכסין, ונסיב ליה (כדמתני') [במתני'] טעמא מודאו בשבת. אלמא לדידן דאית לן גזרת התרת חלבו, אין לך לעולם שמכסין את הכוי בי"ט. ומיהו י"ל דטעמייהו דנהרבלאי משום דס"ל כודאי משוינן לה, דמילתא דשכיחא היא. ומ"מ מה שאמרתי ראשון נראה לי עיקר. ועליו דעתי מסכמת להורות הלכה למעשה שאינו מכסה כלל, וכסתמא דמתניתין, וכרבא דאמר שמטוה לאמוריה, וסתמא קאמר, דאלמא לא משכחת לה דמכסין.
<h2>דף פו.</h2>
חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן, חייבין לכסות, בינן לבין עצמן, פטורין מלכסות, דרוב מעשיהן מקולקלין וחזקה קלקלו בשחיטתן, ושחיטה שאינה ראויה היא, ולאו שמה שחיטה בכסוי. דתנן חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן, [חייבין לכסות בינן לבין עצמן פטורין מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן], אסורין לשחוט אחריהן, בינן לבין עצמן, ר' מאיר מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרין. ואמרינן עלה בגמ' דרבנן ארישא נמי פליגי, ונטרי ליה לר' מאיר עד דמסיק למילתיה והדר מיפלגי עליה. ואמרינן בשלמא רבנן לחומרא, אלא לר' מאיר מאי טעמא, אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן מחייב היה ר' מאיר על שחיטתן משום נבילה. מאי טעמא, אמר ר' אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. וקיימא לן כר' מאיר, דאמרינן התם הורה ר' כר' מאיר, הורה ר' כדברי חכמים. הי מינייהו דאחריתא, תא שמע דשלח ר' אלעזר לגולה הורה ר' כר' מאיר, ואקשינן אטו כרבנן מי לא אורי, אלא שמע מינה הא דאחריתא. שמע מינה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער חמישי]. עוד כתב חרש ושוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות, בינם לבין עצמם פטורין מלכסות, מפני שרוב מעשיהן מקולקלין כו', עד וקימא לן כר' מאיר. הרי שזה החכם קובע דבריו בטעמו של ר' מאיר הואיל ורוב מעשיהם מקולקלין, כפשט הגמרא. וטעות הוא, משום דקשיא היכי שרי ר' מאיר משום רובא, איסורא לשחוט אחריהן, דהא ר' מאיר חייש למיעוטא בכל דוכתא לחומרא. אלא טעמא דר' מאיר משום דאיכא חזקה בהדי רובא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, וכיון דאיכא רובא וחזקה משוינן לה כודאי. ואהא פרכינן בגמ' דכיון דאיכא חזקה, תסגי בהדי מיעוטא, ולא בעינן רובא, דאשכחן לר' מאיר דכי האי גונא משוי לה כודאי גבי טומאה. ומהדרינן דאיסורא שאני. ואפילו היכא דאיכא בהא רובא וחזקה, חיישי רבנן, כיון דליכא פסידא וטירחא, דמאי פסידא איכא אי מכסה, אי נמי ממנע ולא שחיט אותו ואת בנו. וליכא למימר דרבנן לא מודו ברוב מעשיהן מקולקלין, מדלא אמרינן אמר ר' אמי קסבר ר' מאיר רוב מעשיהן מקולקלין, אלא להדיא אמרינן הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין, אלמא בהא כולי עלמא מודו, ומלתא פשיטא היא ודאי לכולי עלמא בחרש שוטה וקטן דרוב מעשיהן מקולקלין, דבריש מכלתין סתם לן תנא הכי, דתנא שמא יקלקלו את שחיטתן, ואפילו הכי אמרינן עלה בשלמא רבנן לחומרא, למימרא דמכסי ואסרי לשחוט אחריהם, משום דליכא פסידא, ובכי האי גונא מחמרינן. ומאי דאמרינן מחייב היה ר' מאיר על שחיטתן משום נבלה ודאית, לאו דוקא, אלא כלומר עושה היה ר' מאיר שחיטתן כנבלה ודאית לכל דבר ואין ראוי להחמיר בכך כלל. ובהא פסקינן הלכה כר' מאיר ודלא כרבנן, דכיון דאיכא רובא וחזקה כודאי משוינן לה ולא חיישינן, ובהא פסקינן הלכה כיחידאה ודלא כרבים. ועכשו נתבררו הדברים. עוד יש שגגה בדבריו, במה שכתב דחרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות, בינם לבין עצמם פטורין מלכסות, דרוב מעשיהן מקולקלין וחזקה קלקלו בשחיטתן, ושחיטה שאינה ראויה היא, ולא שמה שחיטה בכסוי, דתנן חרש שוטה וקטן וכו', כדאיתא לעיל. וזו ודאי שגגה במה שכתב דלענין כיסוי שחיטה זו שחיטה שאינה ראויה ולא שמה שחיטה לענין כסוי, דלא מקריא שחיטה שאינה ראויה אלא כשהיא ראויה בעצמה ודבר אחר גורם לה להפסל, אבל שחיטה זו אינה שחיטה כלל, אלא הרי הוא כנוחר ומעקר, ודינה בכל מקום כנבלה. ואף לענין אותו ואת בנו, דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, מותר לשחוט אחריהן, שזו כנפסלה היא בשחיטה דהויא נבלה. ואף הוא כתב כן למעלה שלענין אותו ואת בנו מותר לשחוט אחריהם. אלא ודאי כי נאים ושכיב אמרה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ראשון שער חמישי]. עוד שם כתב חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות, בינם לבין עצמן פטורין מלכסות, דרוב מעשיהן מקולקלין וחזקה קלקלו בשחיטתן כו', וקיימא לן כר' מאיר. הרי שזה החכם קובע דבריו בטעמו של ר' מאיר הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין כפשט הגמ', וטעות הוא וכו', עד אותו ואת בנו. אמר הכותב מה זו תשובה למה שכתוב בחבור, דגמ' פסקו כר' מאיר מדשלח ר' אלעזר לגולה הורה ר' כר"מ, ובין שתמצא לומר משום דרוב מעשיהן מקולקלין לבד, בין שתאמר דמשום תרתי קאמר ר"מ משום דהאי רוב מעשיהן מקולקלין ואחזקה סמוך, ומשום הא הורה ר' כר' מאיר, מה הוסיף ומה גרע המחבר, דעל כרחין טעמא משום דרוב מעשיהן מקולקלין הוא. ולא עוד אלא (דאין) [דאנן] לעולם הולכין אחר הרוב, דמיעוטא כמאן דליתא דמיא, ואפילו במקום דליכא חזקה, וכיון שכן אין הכל תלוי אלא ברוב, וכשתמצא לומר דרוב מעשיהן מקולקלין, בודאי חייבין על שחיטתן משום נבלה ובאותו ואת בנו שוחטין אחריהן כר"מ, אבל לרבנן לאו כודאי משוו לה אלא ספוקי מספקי לה, ואזלי הכא לחומרא והכא לחומרא, וכדאמרינן בגמ' בשלמא רבנן לחומרא אלא ר' מאיר מאי טעמיה, וא"ר יעקב א"ר יוחנן מחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבלה, דאלמא ר"מ הוא דמחייב על שחיטתן משום נבלה ולא רבנן, ואלו היו רוב מעשיהן מקולקלין בודאי לרבנן כלר' מאיר אף הם היו מחייבין על שחיטתן משום נבלה. ועוד דא"כ מאי אצטריך למתני במתני' מודים חכמים שאם שחטו אין סופגין את הארבעים, פשיטא שחיטתן אינה שחיטה כלל, לספוג את הארבעים מבעיא, אלא ודאי מהא מתני' שמעינן דלרבנן ספוקי מספקא להו, דאילו היו רוב מעשיהן מתוקנין השוחט אחריהן סופג היה את הארבעים, ואי סבירא להו דרוב מעשיהן מקולקלין לא היה צריך לומר שאינו סופג את הארבעים ומחייבין היו על שחיטתן משום נבלה, אלא ספוקי מספקא להו אי רוב מעשיהן מקולקלין אי רוב מתוקנין. ורבינו שמואל ז"ל פי' דלרבנן רוב מעשיהן מתוקנין, ואע"ג דאמרינן דמיעוטא כמאן דליתיה דמי, חשו רבנן הואיל ושכיח, ואסרי שחיטתן כמו דמאי ע"כ, ודילמא אתי למיכל משחיטתן פטרי השוחט אחריהם, ומ"מ מחייבי בכסוי הואיל ונקל לכסותו. ע"כ. ומאי דקאמרינן מאי טעמא, אמר רבי אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין, בודאי קאמר, ולר' מאיר קאמר. ומ"מ בין שיהיו רוב מעשיהן מתוקנין לדעת ת"ק, כדברי רבינו שמואל ז"ל, בין שיהיו מסופקין, כמו שאמרתי, היו חייבים לכסות ואסור לשחוט אחריהם אותו ואת בנו, אבל לר"מ רוב מעשיהן מקולקלין, ובזה הורה ר' כותיה דהולכין אחר הרוב, ומיעוטא כמאן דליתיה דמי לדעת רבנן דר"מ, וכדקימא לן בהא כותייהו, וכ"ש בשיש חזקה ורובא כי הא. ומה שאמר דאפילו לרבנן רוב מעשיהן מקולקלין, ונתלה בזה בחוט הסרבל מדקאמר ר' אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין, והניח אשלי רברבי שמכריחין שאין סוברים כן רבנן, כמו שכתבתי, הביאו לומר דבר שהוא מן התימה בעיני היאך יעלה זה בלב שום אדם, והוא שהוצרך לומר דלרבנן אע"ג דאיכא רובא וחזקה חיישי, כיון דליכא פסידא וטירחא, דמאי פסידא איכא אי מכסה אי נמי ממנע ולא שחיט אותו ואת בנו. ע"כ לשונו. וראה כמה יש מן הקושיות על דברים אלו, חדא דאילו אתה מחייב לכסות אתו למימר שחיטה מעלייתא היא ואתו למיכל משחיטתן, וכדאמרינן בהדיא מעיקרא ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי, רישא אי אמרת חייבין לכסות אמרי שחיטה מעלייתא היא ואתו למיכל משחיטתן, סיפא אמרי בשרא הוא דלא צריך, אי הכי רישא נמי אמרי לנקר חצרו הוא צריך, שוחט באשפה מאי איכא למימר, בא לימלך מאי איכא למימר. ועוד דמאי דקאמר דמאי איכפת ליה כיון דליכא פסידא וטירחא לכסות ואי נמי מימנע ולא שחיט אותו ואת בנו, מי לא עסקינן שצריך לחפור בדקר ולכסות, או שבא בספינה וצריך לשרוף טליתו, ואי נמי שצריך לבשר ואין לו אלא אותו ואת בנו. וקשה מכולן דאיכא למימר השתא במקום דמחמיר ר' מאיר בדליכא אלא מעוטא, מקילי רבנן ואמרי מעוטא כמאן דליתיה דמי, מקום דמיקל ר"מ דאיכא רובא וחזקה כי הכא, מחמרי רבנן. אתמהא. ואי משום דמאי איכפת ליה כמו שאמר, הלא אמרו כל העושה דבר ואינו צריך נקרא הדיוט, וחס ושלום נעשה דברי רבנן חוכא ודברי הדיוטות, עד שהוצרך רבי להורות שלא כמותן. רחמנא ליצלן מהאי דעתא.
<h2>דף פו:</h2>
ברכת כיסוי, מברך אקב"ו על כיסוי הדם. וכתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דמכסה והדר מברך. ואע"ג דאמרינן (פסחים ז', ב') כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, הכא שאני מפני שזו ברכה התלויה בשחיטה, שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות, ואם כן כבר התחיל במצוה ואי איפשר לה עובר לעשייתה, ולפיכך תיקנוה אחר כיסוי, שהכשר מצוה הוא. ולפיכך תיקנוה גם כן בעל ולא תקנוה בלכסות, ואע"פ שמשעה ששחט לא סגיא דלא מכסה. וכן מצאתי לר"ם ב"ן ז"ל. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער חמישי]. ולענין ברכת כסוי, כתב בשם הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דמכסי והדר מברך, ואע"ג דאמרינן כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתם, הכא שאני, משום שזו ברכה תלויה בשחיטה, שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות, ואם כן כבר התחיל במצוה וא"א לה עובר לעשייתה, ולפיכך תקנוה אחר כסוי, שהכשר מצוה הוא. ולפיכך תקנוה נמי בעל ולא תקנוה בלמ"ד לכסות, ואעפ"י שמשעה ששחט לא סגיא דלא מכסי. וכן מצאתי לרב ר' משה ב"ר נחמן ז"ל. ע"כ. ואינו נכון, ולא אמרה רבינו ז"ל משום דסבירא ליה הכי אלא לפרושה למימרא דגאון ז"ל, אבל איהו לא סבירא ליה הכי אלא לענין זה בלבד, כלומר לענין לברך בעל ולא בלמ"ד, לפי שהכסוי תלוי בשחיטה, והשחיטה רשות, א"כ אף הכסוי חשוב רשות, שאם אין שחיטה אין כסוי. אבל לברך אחר כסוי אין לנו, שמכל מקום מצוה היא בפני עצמה וברכה בפני עצמה, ומטבע שלה ענין אחר. ופעמים יש שחיטה בלא כסוי, כגון בהמה. הילכך הדרינן לכללא דקימא לן כל הברכות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן. וכן עיקר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ראשון שער חמישי]. עוד שם ולענין כסוי כתב בשם הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דמכסה והדר מברך וכו', עד וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל. ואינו נכון וכו' עד לברך בעל. אמר הכותב הרב בעל הלכות אמרה והרב ר' משה ז"ל פירשה, והוא נשאו לבו לומר אינו נכון, בגזרה בלא טעם ובלא ראיה, אין זה כי אם רמות רוחא דנקיטא ליה. ועוד שאף מכאן נראה שלא עמד על דברי הרב ר' משה ז"ל, ואינו אומר מורי אלא לשכך את אזן השומעים אשר לא ראו את דבריו. ועתה ראו אם קבלה הרב ז"ל, או אם כתב משום ללמוד ממנה לברך עליה בעל, זה הנה לשון הרב ז"ל ובהלכות גדולות ובתר דמכסי מחייב לברוכי אשר קדשנו במצותיו וצונו על כסוי הדם. ותמהני מאי שנא מכל שאר מצות שמברך עליהן עובר לעשייתן. ואפשר שזו מפני שהיא מצוה תלויה בשחיטה, שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות, וכבר התחיל בה ואינו עובר לעשייתה, לפיכך תקנוה לאחר כסוי, שהכשר מצוה היא. ומשום הכי תקנוה בעל ולא תקנו לכסות, אעפ"י שמששחט לא סגיא דלא מכסי. ע"כ לשון הרב ז"ל.
<h2>דף פז.</h2>
והיכא דהפסיק ושח בין שחיטה לשחיטה, אי בענייני שחיטה שח, אינו צריך לחזור ולברך, דהוה ליה כטול ברוך או גביל לתורי (ברכות מ', א'). אבל אם סח בדברים אחרים, כתב הרב בעל הלכות ז"ל שצריך לכסות ולחזור ולברך על השחיטה, וזה לשונו והיכא דבעי למישחט עשר זגאתא ושחט חד מינייהו ואישתעי, ליכסייה והדר ליבריך ולשחוט הנך אחרנייתא. וכן כתב הר"א ב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה. ומה שחייבו לכסות קודם שחיטת שני, נתן טעם לדבריהם הר"ם ב"ן ז"ל ואמר דאיפשר דגמרי לה מדר' יהודה דאמר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף, ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה חיה ואחר כך יכסה העוף, דאלמא כיון שמצוות חלוקות הן צריך לגמור מצווה ראשונה ואחר כך יתחיל בשנייה. ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה בהא אלא כרבנן, גמרינן מינה לרבנן, דהכא נמי כיון שהפסיקן יכסה ואחר כך יברך וישחוט ויברך ויכסה. ויש אומרים שזו היא גם כן דעת הרב אלפסי ז"ל דכל שסח בנתיים צריך לחזור ולברך, ממה שכתב בראש השנה (פרק ד') בעניין תפילין משם גאון ז"ל, דטעם מה שאמרו סח מברך שתים מפני שהן שתי מצוות שאין מעכבות זו את זו, ושני עופות אלו גם כן אינן מעכבין זה את זה, וכשתי מצוות הן, הילכך כיון שסח חוזר ומברך על השני. ומורי ה"ר יונה ז"ל אומר דאפילו סח אין צריך לחזור ולברך, ולא דמי לתפילין, דתפילין שתי מצוות מחוייבות הן עליו, וכיון שהתחיל שוב אינו רשאי לפסוק ולהתעסק בשיחה, ואם סח עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה (מנחות ל"ו, א'), אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט, לא מיחייב למיהדר ולברוכי, מידי דהוה אקביעות סעודה וברכותיה, דאם סח באמצע סעודה אינו חוזר ובוצע. וכן כתב גם הר"מ ב"ן ז"ל, אלא שחשש לדעת הרב בעל הלכות ז"ל שכתב בהפך, כמו שכתבנו. ומיהו כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דאינו רשאי לדבר כדי להרבות בברכות, דכל שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אינו רשאי לרבות, כדאמרינן ביומא בפרק בא לו (ע', א') ובסוטה בפרק אלו נאמרין (מ"א, ב'), דתנן ונוטל ספר תורה וקורא בו אחרי מות ואך בעשור, ובעשור שבחומש הפיקודים קורא על פה, ופריך בגמרא ונייתי ספר תורה וניקרי ביה, ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה, אלמא כיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת קרי ליה ברכה שאינה צריכה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער חמישי]. ובמי שהפסיק ושח בין שחיטה לשחיטה, העיקר הוא כמו שכתב בשם הרב ר' יונה ז"ל דאין צריך לחזור ולברך, ולא דמי לתפלין של יד ושל ראש דשיחה מפסקת בברכותיהם, דהתם מצות חלוקות הן וכשתי מצות של שני ענינים חלוקים, שהרי חלוקין הם בברכתם, ולפיכך שיחה מפסקת בהם. וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בהלכות ראש השנה, ומה שכתב שם הרב אלפאסי שאין מעכבות זו את זו, לא שזהו עיקר הטעם, אלא שאם היו מעכבות זו את זו, אעפ"י שהם ענינים חלוקים, היו בודאי חשובים מצוה אחת, ואין שיחה מפסקת ביניהם, אבל עכשו שאין מעכבות זו את זו והם חלוקות בברכתן, חשובין שתי מצות. ולא כמו שבאר בדבריו בספרו זה המחבר. אבל מי שבא לשחוט בהמות הרבה או עופות הרבה, הרי הוא כקובע עצמו לסעודה, וכאן וכאן אין שיחה מפסקת. ולא עוד אלא שמותר לו להשיח לכתחלה עד שיגמור אותן שדעתו עליהן. עוד היה אומר מורי רבנו משה ז"ל, שמי שבא לשחוט בהמות או עופות הרבה ובירך והתחיל לשחוט, יכול לומר לחברו לגמור בהן, לא שיהא הוא נמלך בהן, שאלו לא היה חבירו שוחט הוא היה גומר, אלא שאמר לו שהוא יגמור, הרי זה יגמור ואינו צריך לברך. וכן בביעור חמץ וכיוצא בו. ויש לי ראיה לדבריו מברכת התורה קודם תקנה, שהפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה, ואמצעיים קורין בלא ברכה ונפטרו בברכת הראשון (מגילה כ"א, ב'), דקריאת התורה בצבור כחדא מצוה חשיבא. ובתר תקנה דתקינו דכל חד מברך, הא פרישנא התם (מגילה שם) דמשום יוצאין ונכנסין הוא. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ראשון שער חמישי]. עוד שם ובמי שהפסיק ושח בין שחיטה לשחיטה העיקר וכו', עד ולא כמו שבאר בדבריו בספרו זה המחבר. אמר הכותב מדייני גזרות הוא זה, גוזר על ימין וחוזר על שמאל ואומר בלא טעם כל מה שלבו חפץ, וחלק בין תפילין לשאר מצות מפני שחלוקין בברכותיהן, וחלוק ברכות אלו לא ידענו מה הוא, שאם רצה לומר שכל אחד יש לו ברכה בפני עצמו, וכשסח מברך על של ראש שתים, זו אינה כדעת הרב אלפאסי, ומהו חלוק הברכת שגורם לסח לחזור ולברך, כיון שהוא גוזר דאין מעכבות זו את זו לא מעלה ולא מוריד. וכן לדבריו ארבע מינים שבלולב שמעכבין זה את זה (מנחות כ"ז, א'), אם לא אגדן וברך כשנטל את הלולב וסח בין נטילת הלולב לנטילת ההדס אינו מפסיק, וזה דבר שאי אפשר, שכל שסח קודם שגמר מצותו בבירור הוא חוזר ומברך. ועוד הוא צריך לתרגם לנו דבריו עד שנשיב עליהן. גם מכאן תראה שלא עמד על דברי הרמב"ן ז"ל, אעפ"י שהוא משתבח כל היום ואומר מורי רבינו משה אומר כן, שבו בלשון שנאמרו דברים בחבור כתבן הרב רבי משה בר נחמן ז"ל, וז"ל ולענין הפסק, למדנו ממה שכתב רבינו יצחק ז"ל במסכת ר"ה, ואם סח בין שחיטת חיה לעוף או עוף לעוף שצריך לחזור ולברך ברכת שחיטה אחרת, וכדאמרינן בתפילין מפני [שהן] שתי מצות שאינם מעכבות זו את זו. ע"כ לשון הרב ז"ל.
<h2>דף פח:</h2>
גרסינן התם דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח, אמר רבה האי בורכא. אמר רב נחמן בר יצחק מאי בורכתא, אנא אמרתה נהליה וממתניתא אמרתה נהליה, דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות, שוחק דינרי זהב ומכסה, היה מהלך בספינה, שורף טליתו ומכסה. כך הגירסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. וכן בפר"ח ז"ל. ויש לתמוה על דברי הרב ז"ל, שהביא בהלכות מתני' דכאיל בה רשב"ג כל דבר שמגדל צמחים מכסין בו, ורשב"ג לא פליג אדרבנן, אלא כללא הוא דכאיל דכל שמצמיח מכסין בו, ואילו לרב נחמן אפילו מגדל אין מכסין בו. ועוד היאך איפשר לומר דשחיקת דינרי זהב לרב נחמן זורעין בו ומצמיח, והא קתני בברייתא דלעיל דאין מכסין בשחיקת כלי מתכות. וי"ל דרבה ורב נחמן בהא פליגי רבה סבר דרשב"ג פליג אתנא קמא ולית הלכתא כוותיה, ומשום הכי קאמר ליה הא בורכא, דתנא קמא לא בעי מגדל צמחים ולא זורעין בו ומצמיח. [ואהדר ליה רב נחמן דהלכתא כותיה, דהא תניא כותיה, ומגדל צמחים דמתני' היינו זורעין בו ומצמיח]. ושחיקת דינרי זהב מגדל ומצמיח, ושחיקת כלי מתכות, בשאר כלי מתכות. אלא דקשיא לי אם כן מאי האי דקאמר בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר, אלא דינרי זהב מנלן, אמר ר' זירא ועפרות זהב לו. ואם זורעין בו ומצמיח, למאי איצריכנן לרבויי מדאיקרי עפר, וכל הני דלעיל דקתני בברייתא, כגון נעורת של פשתן ונסורת חרשים, הא לא איקרי עפר, ואפילו הכי מכסין בהן. ואם תאמר דכל דבר שזורעין בו ומצמיח אע"פ שלא נקרא עפר מכסין בו, וכל דבר שנקרא עפר או שהוא מין עפר אע"פ שזורעין בו ואינו מצמיח מכסין בו, ושחיקת דינרי זהב כיון דאיקרי עפר אע"פ שאינו מצמיח מכסין בו, אם כן עפר המדבר אמאי אין מכסין בו. ושמא מדבר שאמרו אין בו עפר אלא חול גס. ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב הכי בשאילתא דאחרי מות דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. אמר רב נחמן בר יצחק לית הילכתא כרב נחמן בר רב חסדא, שלא קיבלו ממנו חכמים, אלא אמרו חכמים כל דבר שנקרא עפר ואפר מכסין בו. ונקורת פסילים, אע"פ שאין זורעין בו ואין מצמיח מכסין בהן דם חיה ועוף. ואפילו דינרי זהב שוחקין ומכסה בו, שנאמר ועפרות זהב לו. תנו רבנן המהלך במדבר וכו'. וכתב הרב רמב"ן ז"ל עליו, זה לשונו ונראה שהוא ז"ל גורס אמר רב נחמן בר יצחק הא בורכא דתניא היה מהלך במדבר. ולפי זה כשאמר רשב"ג כל דבר שמגדל צמחים מכסין בו, לשאר המינין נצרכה, שאין מתרבין מריבוי המקרא, ובעינן בהו דומיא דסתם עפר, הא עפר גמור וכל שהוא נקרא כן, כגון אפר ושחיקת זהב, מכסין בו אע"פ שאינו מצמיח. והיינו שמחלקין בין שחיקת שאר מתכות לשחיקת זהב. ואיפשר שכך פי' דבריו של רב אחא שלא קיבלו ממנו חכמים מרשב"ג כלל זה שאמר כל דבר שמגדל צמחים, דהיינו זורעין בו ומצמיח. ואם תאמר אי לא בעינן זורעין בו ומצמיח, ליכסייה בעפר המדבר. י"ל בחול הגס ואינו נקרא עפר כלל. אבל קשה ישחוק החול לעפר דק, ולא ישחוק זהב. ויש נוסחאות שכתוב בהן היה מהלך בספינה שוחק דינרי זהב, ובמדבר שורף טליתו. ויש לומר בשאין לו במה ישחוק. עד כאן דבריו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער חמישי]. בענין במה מכסין הרבה לכתוב, והעיקר כאותו לשון שכתב דמגדל צמחים וזורעין בו ומצמיח חדא מלתא היא, וכל שזורעין בו ומצמיח עפר חשיב, וכל שנקרא בפירוש עפר אעפ"י שאין זורעין בו ומצמיח מכסין בו, כגון זהב ואפר שהכתוב קראן עפר, ולענין כסוי אמר הכתוב בעפר. ומה שאמרו היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות, ההיא במדבר שאין בו עפר. אבל לא נתכוונו דבריו במה שאמר דכל דבר שזורעין בו ומצמיח אעפ"י שלא נקרא עפר מכסין בו, וזה אינו, שכל דבר שזורעין בו ומצמיח, עליו אנו דנין שהוא חשוב עפר, והוא הוא שנקרא עפר, והוא עפר הכתוב בתורה. וזה ברור. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ראשון שער חמישי]. עוד שם בענין במה מכסין הרבה לכתוב והעיקר כאותו לשון שכתב וכו', וזה אינו דכל דבר שזורעין בו ומצמיח עליו כו', עד עפר הכתוב בתורה. אמר הכותב אינו אלא כמבקש תואנה, ומי שיביט במה שכתוב בחבור, יראה שלא על הדרך שלקחו הוא נאמרו דברי החבור. ועוד מה שאמר שכל שזורעין בו ומצמיח הוא העפר הכתוב בתורה, אינו כלום, שהרי חול הדק ושחיקת אבנים וחבריהם שנשנו בברייתא, לא באו אלא מרבוי הכתוב דוכסהו, ומן הרבוי הוא שאמרו שאלו שזורעין בו ומצמיח אעפ"י שלא נקראו עפר מין עפר הן, לומר שמגדלין ומצמיחין כעפר, ויש לרבות אותם מוכסהו, אבל עפר ממש לא איקרו. וזהו שאמר בחבור בלשון וא"ת דכל דבר שזורעין בו ומצמיח מכסין בו כעפר אעפ"י שלא נקרא עפר, וכן כל דבר שנקרא עפר מכסין בו אעפ"י שאינו מגדל ומצמיח, כשחיקת זהב לפי שנקרא עפר.
